פוסט  3- "כפייה דתית בחמד"

בכדי לכתוב על נושא כה רחב ולעיתים גם כאוב צריך להפריד לרגע בין החמ"ד לכפייה דתית, להבין מהו החמ"ד? מה גישתו? ולאיזה ציבור הוא מיועד?
מהי כפייה דתית ברמה הלאומית בכלל? מהי כפייה דתית בפרט בחמ"ד.

חמ"ד-חינוך ממלכתי דתי.
הוקם על בסיס "זרם המזרחי" - זרם החינוך של תנועת המזרחי - שפעל בתקופת המנדט הבריטי ועד לחקיקת חוק חינוך ממלכתי.עיון ההקמה של זרם חינוכי דתי ולאומי הועלה בשנת 1882 על ידי יצחק יעקב ריינס בכינוס רבנים - הצעה להקים ישיבה שבה ילמדו גם לימודים כלליים (בדומה לישיבה תיכונית בימינו). ההצעה נדחתה והוא החליט להגשימה בעצמו. ריינס היה ראשון לבסס מודל זה אך לא היה לו המשך. היה ניסיון ליישומה בארץ ישראל כאשר הרב יהודה לייב מימון יצא בתרס"ה (1905) לארץ ישראל. ראשית החינוך ברוח זו היא בתלמוד תורה אחווה ביפו, שהפך ל"תחכמוני".

בתי הספר של זרם המזרחי ולאחר מכן של החינוך הממלכתי-דתי נקראו בשם "תחכמוני". על בית הספר הראשון שנשא שם זה כתב הרב קוק בה'תרס"ח (1908) אל חברי המזרחי באירופה:

	בעיר הקודש יפו כבר נמצא בית ספר אחד, אשר מטרתו מתאימה לחפץ כבודם, והוא בית ספר 'תחכמוני' שחברו בו תורה וחכמה, והשלטת השפה העברית, בתור שפת לימודים, והוא נוסד כולו על פי חפץ שלומי אמוני ישראל, באופן שכל יראי ה' והחרדים את דברו יוכלו למצוא בו חפץ, והכל יכנס תחת שם בית ספר "מזרחי".
– הרב אברהם יצחק הכהן קוק, תרס"ח

המגמה החינוכית של "זרם המזרחי" הייתה חינוך דתי אורתודוקסי בשילוב ציונות ומודרניזם. שאיפתו הייתה הקניית חינוך לאומי-דתי. בניגוד לנהוג בבתי ספר חרדיים ובחדר לימדו בבתי הספר של המזרחי גם מקצועות חול: מדעים, מקצועות הומניים ושפות.
חזון החמ"ד

נכתב על ידי מועצת החמ"ד בשיתוף הנהלת החמ"ד המורחבת בשנת 2013, בהובלת ראש מינהלת החינוך הדתי מאז 2010 הרב ד"ר אברהם ליפשיץ

מטרות החינוך הממלכתי דתי:

• בין אדם לעצמו: חינוך למידות טובות ושאיפה לצמיחה מתמדת ולמצוינות בכל תחומי החיים.
• בין אדם לאלוקיו: חינוך לאמונה בקב"ה, לאהבת ה', ליראת שמים ולחיי תורה ומצוות.
• בין אדם לזולתו: חינוך להכרת מעלת האדם, הנברא בצלם אלוקים, ולדבקות בכלל הגדול של "ואהבת לרעך כמוך" ובמצוות הנובעות ממנו.
• בין אדם לעמו: חינוך לאהבת כלל ישראל, מתוך אחריות אישית ומעורבות חברתית.
• בין אדם לארצו ולמדינתו: חינוך לאהבת הארץ, להכרה בערכה הרוחני, הלאומי וההיסטורי של מדינת ישראל, לאחריות לעתיד המדינה ולנכונות לפעול (לקוח מתוך אתר ויקפדיה)

כפייה דתית

כפייה דתית היא הטלת נורמה דתית על הציבור או חלקיו, תוך פגיעה בחופש הדת, בחופש מדת או במצפון של הציבור או של הפרט. (מתוך אתר ויקפדיה)

את התקפות הזעם האינטרנטיות האחרונות של הציבור החילוני על שר התחבורה ישראל כץ (בעניין הפעלת תחבורה ציבורית בשבת) ועל עמית סגל (מכירת חמץ בפסח) יש להבין דווקא בחידלונן. ברמת המעשה הן מבטאות הרמת ידיים. הרי ענייני הפרדת דת ומדינה לא ייפתרו באמצעות הטחת עלבונות אישיים ומשפחתיים בפרשן פוליטי פופולרי, ואפילו לא באמצעות קרב דון־קישוטי של פעילים אזרחיים נגד שר תחבורה גס רוח. כמו במקרים דומים בעבר, ומן הסתם גם בעתיד, מדובר בלא יותר מפורקן רגעי של תסכול מתמשך. ערב יום הולדתה ה–67 של מדינת ישראל, זה תסכול שמצוי בשלב הנואש שלו. הנואשות הזאת מייצרת עלבון גדול. ברצוני לדברר לרגע את העלבון הזה.אני משתייך לקבוצת מיעוט מדוכאת בישראל. זה שיעור טוב בפני עצמו, להיות מיעוט. למעשה זה המיעוט המדוכא המובהק היחיד שאליו השתייכתי בימי חיי. לקח לי זמן רב להבין את זה, ונראה לי שגם לרבים מחברי. לכן תודעת המיעוט שלנו עודה בחיתוליה, אף שאנחנו מיעוט גדול ומשמעותי. לחוסר המודעות ולטשטוש החושים סייעו תהליכים דמוגרפיים, פוליטיים, תרבותיים וחברתיים. זה לקח זמן, כמו אותן צפרדעים המורתחות לאטן בסיר. אבל כיום כבר לא ניתן להתווכח. התבשיל הוקדח. מצחיק אותי לכנות את העניין "כפייה דתית". זה שם קטן, חמודי כזה. הכי אייטיז. משהו שניתן להיאבק בו באמצעות הפגנה עם שלטים, או סטיקר חצוף על הפגוש. למעשה, מדובר ברודנות. רודנות אלימה מטעם המדינה, המופעלת נגד אזרחיה. אני לא משתמש במלה טרור רק כדי לא להסיט את הדיון ממסלולו. הרודנות האלימה הזאת מלווה אותי כאן מיום היוולדי. מרגע שעמדתי על דעתי כאדם תבוני, היא גם פוגעת בי. בכבודי, ברגשותי, באמונותי, באינטליגנציה שלי. וכמובן, חשוב מכל — בזכויות האזרח הבסיסיות שלי. היא פוגעת אנושות בחופש התנועה שלי מדי סופשבוע. היא מטילה עלי לסבול מחוקי "כשרות" דרקוניים, וגם לשאת במימונם. מדי שנה, למשך שבוע שלם, היא אפילו אוסרת עלי ליהנות באופן חופשי וחוקי מלחם ומבירה, ובשני מועדים שנתיים נגזרים עלי צום ותענית של ממש. כאשר רציתי להינשא לבחירת לבי ללא סמכות ונוכחות של כוהן דת, נאלצתי לנדוד לקפריסין. אם חס וחלילה נרצה להיפרד יום אחד, עיריית לרנקה כבר לא תעזור לנו; רק הרבנות הראשית והטקסים המקראיים שלה. במותי, או במות יקירי, יידרש ממשפחתי הון תמורת הזכות להיקבר ללא פולחני דת ותפילות בארמית. מכיוון שנולדתי יהודי על פי ההלכה האורתודוקסית, לפחות נמנעו ממני שבעת מדורי גיהינום השמורים למי שאינו מוכר ככזה ועדיין חפץ לחיות ולהתאזרח כאן, בקרב העם הנבחר. העלבון והפגיעה כל כך גדולים ומקוממים, עד שבמקום צעקה גדולה יוצאת ממני בעיקר שתיקה גדולה. תחושה שאין עם מי לדבר, ואין מי שישמע. פוליטית וציבורית, זה כמעט טאבו. המיינסטרים מתרחק ממנו כמו מאש, אפילו יותר מהכיבוש. בינתיים הרודנות והרדיפה רק הולכים ומתפשטים. אפילו עליית המיליון מחבר המדינות לא הצילה את המצב, לכל היותר סייעה בבלימת והאטת ההתפשטות. אותו "סטטוס־ קוו" אינו באמת סטטי, ובכל מקרה אינו מקובל עלי כנקודת מוצא. עייפתי מההשפלה, מהדיכוי ומהטרור. שכל אחד ייסע באוטובוס כשהוא רוצה, יאכל מה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה, יתחתן ויתגרש וייקבר ויתגייר איך שהוא רוצה. זה העיקרון האחד והיחיד, ואין עוד מלבדו. 

(מתוך כתבתו של אורי משגב בעיתון הארץ על 'כפייה דתית')

סיכום:

לאחר ביאור שתי מושגים 'חמ"ד' ו'כפייה דתית' אפשר יהיה לחבר בניהם. 

אחד הערכים עליו מושתת חזון החמ"ד הוא היכולת לחבר את התלמיד לאלוקיו. 

"בין אדם לאלוקיו: חינוך לאמונה בקב"ה, לאהבת ה', ליראת שמים ולחיי תורה ומצוות."

כאשר ישנה רשת חינוך מסוימת הפותחת את דלתותיה עבור מגזר מסוים שעל פיו נקבעים רמה דתית ורמה לימודית מסוימת, דבר זה לגיטמי, שכן אותו מגזר/הורים שולחים את ילדיהם להתחנך ע"פ רוח האמונה שבה הם מאמינים. 

האם ישנה כפייה דתית בחמ"ד? ייתכן שכן וייתכן שלא. אי אפשר לקבוע באופן חד משמעי לכאן או לכאן שייתכן ויהיה תלמיד שיקבל מחנך אדוק השומר מצווה קלה כבחמורה ויראה כחלק משיטת חינוכו כפייה דתית על תלמידיו תוך הישענות על ערך החמ"ד "אדם לאלוקיו". ישנו מחנך אחר המלמד בחמ"ד שגם הוא אדוק ושומר מצווה קלה כבחמורה, ולא ירצה ליצור בתלמידיו תחושה של כפייה דתית על כן לא יראה בזה כחלק ממשנתו החינוכית.

יש מקום להוסיף ולציין החמ"ד פותח את שעריו למגזר הדתי-לאומי ובהכרח הורים השולחים את ילדיהם לרשת חינוך זאת הם משתייכים למגזר זה. השאלה אמורה להתייחס לתלמידי החמ"ד שכן הם הם מרגישים, האם ישנה כפייה דתית בחמ"ד ולא הורי התלמידים. אך גם שאלה זו קשה,מכיוון שאין תשובה חותכת וברורה. אסביר, התלמיד הוא אינדיבידואל המגיע מבית בו הדת היא ערך מרכזי לעתים יותר או פחות ובכך נוצרת השוואה למחנך המלמד בכיתתו שייתכן המלמד בכפייה או לא. לדוגמא: תלמיד המגיע מבית בו אביו ואימו הם דמויות רוחניות וערכי הדת בביתו של התלמיד הם ערך מרכזי, כאשר התלמיד מגיע לכיתתו לא בהכרח ירגיש האם ישנה כפייה דתית עכב הרמה הרוחנית אליה הוא הורגל מביתו, לעומתו יהיה תלמיד שהוריו הם דתיים פחות בהשוואה למשפחת התלמיד הראשון, כאשר התלמיד ייכנס לכיתתו הוא ירגיש את עוצמת הכפייה הדתית של מחנכו עכב אי אותה רמה רוחנית שהורגל מביתו.

לאור זה קשה לתת תשובה חותכת וברורה לשאלה 'האם ישנה כפייה דתית בחמ"ד?'

ברצוני לספר ולשתף בנושא זה, למדתי בישיבה תיכונית מסוימת בתנאי פנימיה, ישיבה המשתייכת לזרם הדתי-לאומי (חמ"ד). בגיל ההתבגרות מאד לא התחברתי ללימודי היהדות ולהגעה לתפילות. ראש הישיבה לקח אותי לשיחה והודיע לי חד משמעית שאם אני לא מגיע לתפילות בבקרים אין לי מה לעשות בישיבה ולהגיע רק למבחני הבגרות. למחרת קמתי לתפילה אך במקום תפילין הגעתי עם דיסקמן ואוזניות וערמה גבוהה של ספרי ש.ב. שבמהלך התפילה פתרתי את הש.ב. לאור פרצופו של ראש הישיבה עניתי לו שלתפילה אתה יכול להכריח אותי להגיע אך להתפלל אינך יכול. 

על בשרי הרגשתי את הכפייה הדתית,אך חברי לכיתה לא הרגישו כלל את הכפייה הדתית.

*היה לי חשוב לפתוח בפירוש שתי המושגים 'חמ"ד' ו'כפייה דתית' באופן כללי. כמו כן הבאתי כתבה המציגה טיעונים באופן כללי על הכפייה הדתית בישראל, לאחר כל זאת ראיתי לנכון לחבר בין המושגים. 

הוספתי קישור אל סרטון באתר youtube המציג את סוגיית הכפייה הדתית בנקודה אחת מני רבות. 

https://www.youtube.com/watch?v=6reMviiu2MQ